מי הגיבור האמיתי של המשבר הזה (או מי ישאר עם הילדים בבית)?

משבר הקורונה הביא איתו לא מעט שינויים, חלקם מעוררי חרדה וחלקם דווקא מפתיעים לטובה.

אנשים גילו בתוכם כוח וחוסן, אולי גדולים יותר מאלו שייחסו לעצמם. הפגישות הוירטואליות סיפקו מעין סביבת עבודה שוויונית יותר בה לכל אחד מאיתנו ״מסך בגודל זהה״. הן גם סיפקו הצצה למרחב הביתי של הקולגות שלי, הצצה שטומנת בחובה הזדמנות להתקרבות ועמה הגברת האמון ההדדי.

נראה שהתקופה הזו היא גם עוד מערכה מעניינת וסוערת ביחסי עבודה-בית או במאזן הנשיאה בנטל שבין גברים ונשים בשוק העבודה. נשאלת השאלה מה התפקיד של מנהלי ומנהלות משאבי אנוש בתוך מערך הכוחות הזה.

מצד אחד, ראינו כיצד המעמד המקצועי של עיסוקים שונים משתנה- פועלם של מקצועות הרפואה והטיפול, וסמכותם של המדענים קיבלו משנה הערכה וכבוד. בתוך התא המשפחתי קיבלו המרפא בעיסוק או האחות בבית החולים עדיפות על פני בני זוגם עורך הדין או מנהלת התוכנה. לוח הזמנים בבית נקבע לא על פי ש״מביא יותר כסף״, אלא על פי מי שפועלו חיוני יותר כרגע לכלל הציבור.

ואיך השפיעה הקורונה על האיזון העדין בין בת הזוג לבן הזוג? בואו נדבר רגע על הנושא הרגיש הזה. מצד אחד ראינו נתונים מדאיגים על אחוז גבוה יותר באופן משמעותי של נשים שהוצאו חל״ת, ומצד שני ממאות אנשים איתם שוחחתי בחודשים האחרונים אני מתרשם כי התקופה האחרונה עשתה בחלק מהמקרים טוב ל״נשיאה הוגנת בנטל העבודה בבית״. כולנו בילינו יותר עם הילדים, בישלנו וניקינו, תוך מאמץ כן להקשבה והתחשבות הדדית.

יחד עם זאת, כל זה התרחש רחוק מעיני הארגון והערכתו. עם החזרה לשגרת היציאה מהבית, נראה כי כוחות נוספים יכנסו לפעולה וישפיעו על הערך העצמי וההערכה הארגונית כלפי מי ששם את העבודה "בראש סדר העדיפויות" וחוזר למשרד וכלפי מי שנשאר לעבוד בבית תוך כדי טיפול בילדים ושמירה על בריאותם.

יש לי הרגשה שבשבועות הקרובים הנושא הזה יתחדד ויעמוד למבחן: בשעה זו רוב חברות ההייטק מעדיפות (בצדק) להמשיך עם העבודה מהבית. רוב הילדים עדיין בבית, פתרונות של עבודה חלקית מהמשרד הם מגושמים, ובכלל חוויית העבודה במשרד היא שנויה במחלוקת כרגע (אך יותר אטרקטיבית בעיני רבים מעמיתיי הגברים). כך שבכל זאת מתחילה תנועה של חזרה למשרד, וישנן אף חברות המתחילות להעביר מסר המעודד את העובדים לחזור.

הבעייה היא שכרגע, וכנראה בשבועיים-שלושה הקרובים, רוב הילדים יהיה רוב הזמן בבית. לכן, בחלק גדול מן המשפחות תהיה צריכה להתקבל החלטה מי מבני הזוג נשאר עם הילדים. אני לא מעוניין לאתגר את עידוד החזרה למשרד, אבל חשוב לשאול את השאלה: מי יצא העובד המחוייב והמשקיען- זה שהגיע לעבודה, למרות החשש הבריאותי או זה שנשאר בבית עם הילדים? המספרים קטנים עדיין, אבל אני מזהה תנועה חזקה יותר של אבות חזרה למשרד… הדילמה הזו רלוונטית גם לזוגות להט״בים.

לא נפתח כאן את עולם ה- Inclusion אבל נציב את ההנחה שצוות מגוון הוא לא יחסי ציבור אלא אמצעי הכרחי למצויינות. מחקרים רבים הראו שארגונים עם הרכב מאוזן של נשים וגברים (זהו רק אחד האיזונים), הם פשוט חזקים ומצליחים יותר. חברות רבות מצהירות על תפיסה זו ונוקטות צעדים פרקטיים בכיוון של הרכב מאוזן יותר.

יכול מאוד להיות שהערכים שלכם עומדים כרגע למבחן.

מה אפשר לעשות? נחזור לשאלה מי יצא העובד המחוייב והמשקיען- זה שהגיע לעבודה, למרות החשש הבריאותי או זה שנשאר לבד בבית עם הילדים? אפשר להתווכח על התענוג המפוקפק של שהייה במשרד עם כפפות ומסכה, אבל להישאר לבד בבית עם הילדים (אחרי חודשיים של מחנק) זה קשה יותר.

אני חושב שעל ארגונים להעביר את המסר שמי שנשאר בבית עם הילדים הוא לא פחות גיבור ממי שמגיע לעבודה, ואולי אפילו יותר. חשוב שהמסר יגיע מההנהלה ואף יהיה מגובה במעשים כהמשך סיוע, כמו שהיה עד עכשיו, ובעיקר בהתחשבות בשעות עבודה ותשומת לב מוגברת מצד המנהל הישיר.

עוד מוקדם להגיד כיצד יתפתחו הדברים ועד כמה לאורך זמן תהפוך העבודה מהבית לחלק אינהרנטי משבוע העבודה של כולנו, אבל כרגע חשוב שארגונים יעשו את הדבר הנכון.